Nuestra presentación en hebreo: אמץ ילד מת

אמץ ילד מת

"לזכר האנשים הקרובים מבין ששת מליון ההרוגים על-ידי הנאציונל-סוציאליסטים, ליד מיליוני ומיליוני בני האדם מכל הדתות ומכל הלאומים, קרבנות של אותה שנאת האחר, אותה האנטישמיות"
(עמנואל לוינס)

מאות ילדות וילדים אבדו את חייהם במשך הפלישה של צה"ל בעזה. נתון זה בלבד, חוץ מניתוחים, עמדות והשתייכויות, אמור להספיק כדי שכל האנשים הרגישים כלפי סבל האחר בעולם יתביישו מפני מלחמה זו ומפני כל המלחמות.
מעשה זה עד כדי כך בלתי נסבל הוא, שנבין כמה נחוץ פתרון לסכסוך הזה שהמושלים והמנהיגים לא יכלו או לא רצו להגיע אליו או אולי לא יגיעו בעוד עשרות שנים.
אם הקרבנות הישראלים מחמת הקסאמים שהופצצו מעזה שמשו תרוץ כדי להתיר את ההתקפה מידי צה"ל, אבדות נפש אצל הפלסטינאים בזמן האחרון ישמשו מתסיס להתקפות מחודשות נגד ישראל.
אך, כפי שהדחף המלחמתי ניזון מהכאב, אנו חושבים שאפשר להפוך את סבל הזולת לבסיס אחווה ודו-קיום, רק אם אנחנו ניהיה מסוגלים להתקרב לכאב זה ולהשתדל להרגיש את מה שהקורבנות מרגישים. לא מדובר באמפתיה –שדרך ההזדהות מובילה לאלטרואיזם חשוד- אלא באחריות להעיד על חיים קטועים של בני אדם.
לכן החלטנו להיהפך לקרוביהם של כמה מהילדות והילדים שמתו בפלישה. אנו מוכנים להעיד על היעדרותם, לכבד את זיכרונם: נאמץ, כל אחד מאתנו, ילד שמת בפלישה.
מהיום, הוא יהיה חלק ממשפחתנו. נשתדל ליצור קשר עם המשפחה שלו כדי לשתף אתם את הסבל. נשתדל להכיר טוב יותר את מתינו הקטנים, לדעת פרטי חייהם, לקחת אתנו תמונה שלהם. נספר לחברינו ולמכרים שבהתקפת צה"ל האחרונה את עזה הרגו לנו ילד שאנחנו אוהבים מאוד.
היוזמה האזרחית "אמץ ילד מת" קוראת למצפונו של כל אדם יהודי –ונושא את כובד העופרת היצוקה של הפלישה בעזה- כקריאה לאחריות כלפי האחר. זו תשובה שאינה דורשת הדדיות, איננה סימטרית, והיא בחינם, במובן שאיננה על תנאי.
כי לשיח הכן מול "שנאת האדם האחר" לא מספיק בזעם המאשים אלא שמבחינה מוסרית הוא חייב להודות בעלבונו. מול שאר האנושות, כל אדם יהודי רשאי להביע את בושתו המשותפת, כאשר הוא מוסר לאחר את המילים העבריות המכנות את ההורים השכולים.
אין זו יוזמה כיתתית: אחריות יתר זו של היהודים בטבח הזה, מובנת כוידוי על איחור, שבו זמנית הנו הבטחת קשר אהבה המסוגל להפיל את האנטישמיות אליבא דלוינס.
לאחר מכן, יוזמה זו נפתחת לכלל האנושות. היום עלינו (על היהודים) לקבל על עצמנו את החובה, בגוף ראשון.
הילדים המתים לא מפסיקים לגדול. לטוב או לרע, מסלולי חייהם הקצרים ממשיכים לצמוח בקרב אלה שנשארים: לבסוף הם נהפכים למשא בלתי נסבל או ליסוד קשרים וחיים.
אנו מנסים לעצור את הפיכת הכאב של שני העמים לחומר נפץ נוסף למלחמה, ולהפוך את זיכרונם של המתים של שני המחנות לגרעיני שלום. הננו והנה יוזמתנו.
תרגמה ס. ר.