La actualidad del profeta Jeremías

Gracias a Eduardo Mosches por este envío.


A Jeremiad - Uri Avnery

01/08/09
DEAR DOV YERMIYA,
I have received the distressing letter that you recently sent to a limited number of friends. You paint the Israeli reality in dark – but true – colors, and end by cutting your ties with it.
“Therefore I, a 95 year old Sabra (native born Israeli Jew), who has plowed its fields, planted trees, built a house and fathered sons, grandsons and great-grandsons, and also shed his blood in the battle for the founding of the State of Israel,
“Declare herewith that I renounce my belief in the Zionism which has failed, that I shall not be loyal to the Jewish fascist state and its mad visions, that I shall not sing anymore its nationalist anthem, that I shall stand at attention only on the days of mourning for those fallen on both sides in the wars, and that I look with a broken heart at an Israel that is committing suicide and at the three generations of offspring that I have bred and raised in it.”
SINCE I first met you, Dov, some fifty years ago, I have always considered you the salt of the earth. You were born in a village, the son of a farmer, were a fighter in the 1948 war and later a Colonel in the army, a modest man, a moral person in every fiber.
In the first Lebanon War, you exposed the atrocities committed against the Palestinian refugees in the Tyre-Sidon area, and your courageous report shocked me no less than those of the Sabra and Shatila massacre. You did not hesitate to break the silence, as the “Breaking the Silence” youngsters are doing now, knowing full well that your peers in the officers’ corps would excommunicate you.
You are a man of my heart, Dov. That is why your words distress me so much.
I think it important to share the statement of a man of your caliber with those in our camp who spend sleepless nights worrying about the situation of our state.
YOU START your letter by mentioning the founders of the Zionist movement.
“If Herzl could come to life again and see what those who claim to carry the flag of Zionism are doing, he would flee at once, miserable and shocked, back to his grave. So would Chaim Weizmann and most of the pioneers, the fathers and mothers of my generation. They were people of conscience and morality, who held to the axiom that human beings are decent and honest.”
Most of your fierce accusations concern Israel’s treatment of the Palestinians. “And thus, for 42 years, Israel turned what should have been Palestine into a giant detention camp, and is holding a whole people captive under an oppressive and cruel regime, with the sole aim of taking away their country, come what may!!!
“The IDF eagerly suppresses their efforts at rebellion, with the active assistance of the settlement thugs, by the brutal means of a sophisticated Apartheid and a choking blockade, inhuman harassment of the sick and of women in labor, the destruction of their economy and the theft of their best land and water.
“Over all this there is waving the black flag of the frightening contempt for the life and blood of the Palestinians. Israel will never be forgiven for the terrible toll of blood spilt, and especially the blood of children, in hair-raising quantities.”
But I believe that the abysmal despair echoed in your words has other roots, too. It is a feeling that troubles the heart of many of your and my generation, the feeling that “they have stolen our state”, that there is no resemblance between the state which we dreamed of and fought for and the thing that has taken its place.
WHEN I think of our youth, yours and mine, one scene is never far from my mind: the 1947 Dalia festival.
Tens of thousands of young men and women were sitting on the slope of a hill in the natural amphitheater near Kibbutz Dalia on Mount Carmel. Ostensibly it was a festival of folk dancing, but in reality it was much more – a great celebration of the new Hebrew culture which we were then creating in the country, in which folk dancing played an important role. The dancing groups came mainly from the kibbutzim and the youth movements, and the dances were original Hebrew creations, interwoven with Russian, Polish, Yemenite and Hassidic ones. A group of Arabs danced the Debka in ecstasy, dancing and dancing and dancing on.
In the middle of the event, the loudspeakers announced that members of the UN Commission of Inquiry, which had been sent by the international organization to decide upon the future of the country, were joining us. When we saw them entering the amphitheater, the tens of thousands spontaneously rose to their feet and started to sing the “Hatikva”, the national anthem, with a holy fervor that reverberated from the surrounding mountains.
We did not know then that within half a year the great Hebrew-Arab war would break out - our War of Independence and their Naqba. I believe that most of the 6000 young people who fell in the war on our side, as well as the thousands that were wounded – like you and me – were present at that moment in Dalia, seeing each other and singing together.
What state did we think of then? What state did we set out to create?
What has happened to the Hebrew society, the Hebrew culture, the Hebrew morality that we were so proud of then?
YES, WE did create a state. As the old song goes: “On the battlefield, a town is now standing”. We have brought millions of people to this country. From a Hebrew community of 650 thousand we have grown into a population of 7.5 million. A fourth and fifth generation speaks Hebrew as their mother tongue. Our economy is large and solid, even in these times of crisis. In several fields we are in the first rank of human endeavor.
But is this the society, is this the state, which we saw in our mind’s eye on the day it was set up? Is this the army that you and I swore allegiance to on the day it was founded?
Did we dream of this corrupt society, a society without compassion, where a handful of the very rich live off the fat of the land, with a large band of politicians and media people and other lackeys groveling in the dust at their feet?
Did we dream of a state that is an isolated and shunned ghetto in the region, lording it over an oppressed Palestinian ghetto-within-a-ghetto?
There were days when we could stand up anywhere in the world and proudly declare “I am an Israeli”. No one can do that now. The name of Israel has become mud. Since the Gaza War, in which our army poured molten lead onto men, women and children, many Israelis avoid speaking Hebrew in the streets of foreign cities and the IDF has ordered the faces of some of its officers – those whose rank equals yours – be obscured in pictures published in the media.
WHY DID this happen? When did this happen?
My aim is not to start a discussion with you about the fundamentals of Zionism, both positive and negative. We might not agree. Nor shall I enter into the question of whether everything really started in 1967, with the intoxicating and corruptive victory, or whether the seeds of disaster were sown earlier. On one thing I agree with you entirely: that the fatal step was taken then, on the morrow of that war, when we had the choice between the shining gold of peace and the base metal of annexation, and stretched our hands out towards the latter.
My personal conscience is clean. I am proud that I was one of the few in the country, and the sole voice in the Knesset, who proposed even during the war to turn over the occupied territories to the Palestinian people, so as to enable them to set up their state. This unique opportunity was missed, as you point out in your letter, because of the greed of the founders of the settlement movement, the champions of a Greater Israel.
From there things rolled on, as in a Greek tragedy, to where we are now, with an assorted crew of settlers, racists, nationalists, messianic zealots and ordinary fascists in charge of the state, turning the Knesset into a circus, undermining the Supreme Court, perverting the army, imposing obscurantist religious laws, handing the public treasury to unbridled tycoons, polluting the education system with a primitive nationalist indoctrination, persecuting poor asylum seekers, oppressing the national minority and planning military attacks that will wreak death and destruction on civilian populations.
This is the state that you detest. I have no quarrel with you about that.
This is the state that you despair of. About that I do have a dispute with you.
YOU BEAR the name of the prophet who is nearest to my heart, Yirmiyahu, the prophet of anger who called out: “Woe is me, my mother, that thou hast borne me a man of strife and a man of contention to the whole world … every one doth curse me!” (Jer. 15:10)
But Jeremiah was not only an accuser, he was also a healer: “to root out, and to pull down, and to destroy, and to throw down – to build and to plant.” (Jer. 1:10)
You, Dov, have invested in this state much too much to turn your back on it in a gesture of anger and despair. The most hackneyed and worn-out slogan in Israel is also true: “We don’t have another state!”
Other states in the world have sunk to the depths of depravity and committed unspeakable crimes, far beyond our worst sins, and still brought themselves back to the family of nations and redeemed their souls.
We and all the members of our generation, who were among those who created this state, bear a heavy responsibility for it. A responsibility to our offspring, to those oppressed by this state, to the entire world. From this responsibility we cannot escape.
Even at your respectable age, and precisely because of it and because of what you represent, you must be a compass for the young and tell them: This state belongs to you, you can change it, don’t allow the nationalist wreckers to steal it from you!
True, 61 years ago we had another state in mind. Now, after our state has tumbled to where it is today, we must remember that other state, and remind everybody, every day, what the state should have been like, what it can be like, and not allow our vision to disappear like a dream. Let’s lend our shoulders to every effort to repair and heal!
You have voiced the message of Jeremiah, the prophet of anger. I beg you, give voice also to Jeremiah, the prophet of hope!


בשורת ירמיה
02/08/09לדב ירמיה, שלום!קיבלתי את המכתב המזעזע ששלחת לחוג מצומצם של ידידים. אתה מתאר את המציאות הישראלית בצבעים קודרים, אך נכונים, ומסיים בזריקת גט-כריתות למדינה.
"על כן אני... צבר בן 95, שחרש באדמת הארץ הזאת תלם, ונטע בה עץ, שבנה בה בית והוליד בה בנים ושילשים וריבעים ואף שפך עליה מדמו בקרב על הקמת המדינה,
"מצהיר בזה שאני מתכחש לאמונתי בציונות שהכזיבה, שלא אהיה עוד נאמן למדינה הפשיסטית היהודית ולחזונות-העוועים שלה, שאינני שר יותר את ההמנון הלאומני שלה, שאני ניצב בדום ובאבל רק ביום הזיכרון לנופלים במלחמות משני העמים, וצופה בלב נשבר על ישראל המאבדת את עצמה לדעת, ועל גורל שלושת דורות הצאצאים שהולדתי וגידלתי בה."
מאז שהיכרתי אותך, דב, לפני כחמישים שנה, אתה מצטייר בעיניי כמלח הארץ. אתה בן ההתיישבות העובדת, לוחם תש"ח ואלוף-משנה בצה"ל, אדם מצניע לכת, איש מוסר בכל רמ"ח אבריך.
במלחמת לבנון הראשונה חשפת את הזוועות שביצעו כמה מאנשינו באוכלוסיית הפליטים הפלסטיניים במרחב צור-צידון, והדו"ח האמיץ שלך זיעזע אותי לא פחות מטבח סברה ושתילה. כפי שעושים אנשי "שוברים שתיקה" כיום, לא חששת לשבור את השתיקה, אף שידעת שחבריך, קציני צה"ל, ינדו אותך.
אתה איש כלבבי, דוב. ולכן זיעזעו אותי דבריך באופן מיוחד.
נראה לי חשוב לחלוק את עיקרי דבריו של אדם בעל שעור-קומה כשלך עם האנשים שבינינו, שדמותה של המדינה מדיר שינה מעיניהם.
את מכתבך אתה פותח בדברים על מייסדי התנועה הציונית.
"אילו יכול היה הרצל לקום לתחייה ולראות למה הפכו המתיימרים בימינו לשאת את דגל הציונות המגשימה שהוא היה ראשון הוגיה ומחולליה, היה נמלט מיד, מוכה תדהמה ואומלל, חזרה למשכנו. כמוהו גם חיים וייצמן ורוב מגשימיה בפועל, החלוצים, אבות ואמהות דורי שלי. הם היו אנשי מצפון ומוסר, והיות האדם באשר הוא אדם הגון וישר היה בתודעתם מושכל ראשון."
את עיקר דברי-הקטרוג הלוהטים שלך אתה מקדיש ליחס המדינה לעם הפלסטיני. "וכך מקיימת ישראל מזה 42 שנה בפלסטין המיועדת מחנה-הסגר ענק, ומחזיקה בו תחת משטר צבאי מדכא ואכזרי עם שלם, במטרה אחת ויחידה, לנשלו מארצו ולרשת אותה ויהיה מה!!!
"את ניסיונות ההתקוממות שלו מדכא צה"ל בנפש חפצה, בסיוע פעיל של בריוני חיל-ההתנחלויות, באכזריות בנוסח אפרטהייד מתוחכם ומצור חונק, התעללות בלתי אנושית בחולים וביולדות, בהרס כלכלתו, ובגזל מיטב אדמותיו ומימיו.
"אך מעל כל אלה מתנוסס בזוועתו הדגל השחור של הזילות המחרידה בחיי האדם והדם הפלסטיני, והכרוניקה המספרית האיומה של חשבון הדמים שמנהל צה"ל עם הפלסטינים, ובמיוחד דמם של הילדים, במספרים מסמרי-שיער, לא תיסלח לישראל לעולם!"
אך נדמה לי שהייאוש התהומי, המתבטא בדבריך, יש לו שורשים נוספים. זוהי תחושה המקננת בלב רבים מבני דורך-דורי, ש"גנבו לנו את המדינה", שאין עוד שום דמיון בין המדינה שחלמנו עליה ולחמנו למענה לבין הדבר הזה שקם במקומה.
כשאני חושב על ימי נעורינו, שלך ושלי, עולה לנגד עיניי שוב ושוב תמונה מסוימת: כנס דליה, 1947.
על צלע ההר באמפיתיאטרון הטבעי במרומי הכרמל ישבו באותו לילה רבבות צעירים וצעירות. לכאורה זה היה כנס של ריקודי-עם, אך למעשה היה הרבה יותר מזה – חגיגה גדולה של התרבות העברית החדשה, שיצרנו אז בארץ, ושהמחולות העממיים מילאו בה תפקיד חשוב. הרקדנים והרקדניות היו ברובם חברי להקות הקיבוצים ותנועות-הנוער, והמחולות היו עבריים מקוריים, משולבים במחולות-עם רוסיים, פולניים, תימניים וחסידיים. הייתה שם גם קבוצה של צעירים ערביים, שרקדו דבקה באקסטאזה, רקדו, רקדו ורקדו.
באמצע האירוע הודיעו במערכת-הכרזה שבאו אלינו כמה מחברי ועדת-האו"ם, שנשלחה על-ידי הארגון הבינלאומי כדי להחליט על גורל הארץ. כשראינו אותם נכנסים לאמפיתיאטרון, קמו כל הרבבות על רגליהם ופרצו בשירה אדירה של "התקווה", שהידהדה מההרים.
לא ידענו שתוך חצי שנה תפרוץ המלחמה העברית-ערבית הגדולה, מלחמת-העצמאות שלנו ומלחמת-הנכבה שלהם. אני חושב שמרבית 6000 ההרוגים שלנו, שנפלו במלחמה זו, נכחו אז בדליה, ראו זה את זה ושרו ביחד, וכך גם האלפים שנפצעו בה, כמוך וכמוני.
על איזה מדינה חשבנו אז? איזו מדינה יצאנו להקים?
מה קרה לחברה העברית, לתרבות העברית, למוסר העברי שכל-כך התגאינו בהם?
כן, הקמנו מדינה. "על המשלט יושבת עיר". הבאנו מיליונים ארצה. מציבור עברי של 650 אלף נפש גדלנו לאוכלוסייה של 7.5 מיליון. דור רביעי וחמישי מדבר עברית כשפת-אמו. הכלכלה שלנו גדולה ואיתנה, גם בימי משבר. בתחומים שונים אנחנו נמצאים בשורה הראשונה של הישגי האנושות.
אבל האם זו החברה, וזו המדינה, שעמדה מול עינינו ביום הקמתה? האם זה הצבא שאתה ואני נשבענו לו אמונים ביום הקמתו?
האם חלמנו על החברה המושחתת הזאת, חסרת החמלה, שבה קומץ של עשירים מופלגים, פרות הבשן של ימינו, נהנים ממשמני הארץ, כשעדה גדולה של פוליטיקאים, אנשי תקשורת ושאר מלחכי-פנכה מתפלשים בעפרם?
האם חלמנו על מדינה שהיא גטו מנותק ומנודה מהמרחב הסובב אותה, והמחזיק בתוכו גטו פלסטיני עשוק ומדוכא, גטו בתוך גטו?
היו ימים, כאשר יכולנו לקום בכל מקום בעולם ולהכריז בגאווה "אני ישראלי!" איש מאיתנו אינו עושה זאת כיום, בשום מקום בעולם. שמה של ישראל דוחה ומשוקץ בעולם. מאז מלחמת-עזה, שבה שפך צבאנו עופרת רותחת על גברים, נשים וילדים, חוששים ישראלים רבים לדבר עברית בחוצות הערים בעולם, וצה"ל הורה לטשטש את פני קציניו – בעלי דרגה מקבילה לשלך – בתמונות המתפרסמות בתקשורת.
מדוע זה קרה? מתי זה קרה?
לא אכנס איתך לוויכוח על יסודות הציונות, החיוביים והשליליים. יתכן שלא נסכים בינינו. לא אכנס גם לשאלה האם באמת התחיל הכול ב-1967, באותו ניצחון משכר וממכר, או שזרע הפורענות נבט עוד קודם לכן. על דבר אחד אני מסכים איתך לגמרי: שהאסון הגדול התחיל אז, למחרת המלחמה, כאשר יכולנו לבחור בין הזהב של השלום ובין הגחלים הלוהטות של הסיפוח, ושלחנו את ידינו אל הגחלים.
מצפוני האישי נקי. אני גאה בזה שהייתי בין המעטים במדינה, והיחיד בכנסת, שהציע עוד במהלך המלחמה למסור מיד את השטחים הכבושים לעם הפלסטיני, כדי שיקים בהם את מדינתו. הזדמנות חד-פעמית זו הוחמצה, כדבריך, בגלל החמדנות של אבות המתנחלים, אנשי ארץ-ישראל-השלמה.
משם התגלגלו הדברים, כמו בטרגדיה יוונית, עד הלום, כאשר חבורה של מתנחלים, גזענים, לאומנים, דתיים-משיחיים וסתם פשיסטים השתלטו על המדינה, מקרקסים את הכנסת, מקעקעים את מערכת המשפט, משחיתים את צה"ל, כופים על המדינה חוקי-דת חשוכים, מוסרים את קופת הציבור לאילי-הון שלוחי-רסן, מזהמים את מערכת-החינוך בתכנים לאומניים פרימיטיביים, רודפים פליטים אומללים המחפשים אצלנו מקלט, מדכאים את המיעוט הלאומי, ומתכננים מבצעים צבאיים שיזרעו הרג והרס בקרב אוכלוסיות אזרחיות.
זוהי המדינה שאתה מתעב. על כך אין לי ויכוח איתך.
זוהי המדינה שאתה מתייאש ממנה. על כך יש ויש לי ויכוח איתך.
אתה נושא את שמו של הנביא הקרוב ביותר ללבי, נביא-הזעם שקרא: "אוי לי אימי כי ילידתיני, איש-ריב ואיש-מדון לכל הארץ...כולה מקללווני!" אבל ירמיהו לא בא רק לקטרג, אלא גם לרפא: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס - לבנות ולנטוע."
אתה, דב, השקעת במדינה הזאת הרבה יותר מדי מכדי שתפנה לה עורף במחווה של זעם וייאוש. מפני שהמליצה הכי שחוקה והכי משומשת נכונה בכל זאת: "אין לנו מדינה אחרת!"
מדינות אחרות בעולם ירדו לשפל המדרגה וביצעו פשעים נוראים, הרבה מעבר לחטאינו הגרועים ביותר, ובכל זאת החזירו את עצמם למשפחת העמים והצילו את נפשם.
אנחנו וכל בני דורנו, שהיינו ממקימי המדינה הזאת, נושאים באחריות כבדה כלפיה. אחריות כלפי צאצאינו, אחריות כלפי מדוכאי המדינה הזאת, אחריות כלפי העולם כולו. מן האחריות הזאת איננו יכולים להשתחרר.
גם בגילך המכובד, ואולי דווקא בגללו ובגלל מה שאתה מייצג, אתה צריך לשמש מצפן לצעירים ולהבהיר להם: המדינה הזאת שייכת לכם, אתם יכולים לשנות אותה, אל תניחו למחריביה הלאומניים לגנוב אותה מכם!
נכון, לפני 61 שנה התכוונו למדינה שונה. עכשיו, אחרי שהידרדרה למקום שהיא נמצאת בו, צריך לזכור את המדינה האחרת ההיא ולהזכיר אותה, השכם והערב, כפי שהייתה צריכה להיות, כפי שהיא יכולה להיות, ולא להניח לה להימוג כחלום. ניתן כתף לכל מאמץ לתקן ולהבריא אותה!
השמעת את דבר ירמיהו, נביא-הזעם. אנא, השמע גם את דבר ירמיהו, נביא-תקווה!